זיו החיים, סגירת מעגלים ופתיחות חדשות

ביום חמישי יצאתי למספר פתיחות של תערוכות, תכננתי את דרכי כאשר ידעתי שאני רוצה לסיים את הערב במקום שנקרא "סלון 22" ביפו. "סלון 22" היא גלריה, סטודיו ומקום מיוחד לארועים של חבר, עפר. עפר היה איתי בתיכון ומה שלא בדיוק זכרתי באותו הערב, הוא שהוא היה איתי גם בחלק מהשרות הצבאי שלי. (מחזור נובמבר 83')

עברתי דרך הפתיחות השונות וכשסיימתי שמתי פעמי ליפו. מאחר ונסעתי עם אופני הטנדם המיוחדות שלי, נכנסתי איתם למקום. תוך כדי הכניסה ראיתי שאני נכנס לכמה מרחבים, למקום של עופר אך גם לפי גלרית הדמויות, ראיתי שאני קצת נכנס לתיכון וגם לצבא… כי הנה עומד כאן זיו, לזיו ולי יש חוויה משותפת, מעולם לא שוחחנו עליה, אך תמיד הייתה לי התחושה שיש בינינו הבנה עמוקה על העניין, כי הרי אני ,כשהייתי בקורס מכי"ם כחובש קרבי בלבנון, טיפלתי בזיו בזמן הפציעה הקשה שלו.

הצבא בשבילי הוא חוויה מטושטשת למדי, הזויה, של קצוות שונים ומתיחת הגבולות, שירתתי תקופה ארוכה בלבנון והייתי בהרבה סיטואציות מורכבות, סוריאליסטיות ומאוד מפחידות בדיעבד בעיקר, פשוט שכשאתה שם אתה פשוט נמצא.

השיחה שלי באותו הערב עם זיו הייתה מאוד משמעותית מכמה סיבות, סיפרנו האחד לשני את נקודות המבט של החוויה החזקה שחווינו, שנינו זכרנו דברים מסוימים ושכחנו אחרים וכך השלמנו את התמונה האחד עבור השני.

השיחה החלה בכך שזיו הזכיר את זה שהצעתי לו חברות בפייסבוק לפני זמן מה והתחלנו להזכיר האחד לשני מהיכן אנו מכירים. ההפתעה הגדולה שלי הייתה, שבמשך כל השנים, הייתי בטוח שהסיבה שאנו לא מדברים על מקרה הפציעה וההתקלות , היא מאחר שלא נח לזיו לדבר על כך. אני יכול להבין את זה, זה לא נח לחזור לטראומה שלך וגם כמובן עם מי שעלול לייצג אותה עבורך, החובש המטפל.

מעולם לא חשבתי שהוא פשוט לא יודע… שאני טיפלתי בו.

בעצם זה הגיוני, הרי למרות שהוא היה שם ההכרה שלו הייתה ללא ספק מטושטשת, ולראות היה באותו הארוע חלק מהעניין, כי הרי זיו איבד את אחת מעיניו כתוצאה ממטען הצד הזה שהופעל כנגד הכח שלנו.

כך שההפתעה הייתה גדולה, כבר כתבתי גם באתר הזה על החוויות של הפוסט טראומה שלי, והנה בארוע המכונן שלי, הייתה חוסר אינפורמציה, או אולי זו בדיוק האיפורמציה, כי ידוע שחלק מהסיבות של פריצת הפוסט טראומה היא חוסר שיתוף של הארוע. באותה התקופה, הייתי חייל בודד וכשהייתי חוזר הביתה, מה שקרה לעיתים רחוקות גם כך, לא היה לי עם מי  לחלוק את החוויות, גם לא עם החברים שלי, רובם לא היו קרביים ועסקו בחיי רוח שנראו במרחק של שנות אור מההוויה אותה אני חוויתי. אך יכול להיות שהייתה סיבה נוספת, אולי גם אני לא רציתי לחלוק ושמרתי את החוויות החזקות והעוצמתיות לעצמי ולפגיעה שלי, חלקתי חלק מהם עם העולם דרך היצירה שלי ברמה של מודעות חלקית…

זיו אמר לי באותו הערב, שלו לא הייתה שום פוסט טראומה, אמרתי לו שלו היו בעצם שני "רווחים" האחד הוא יצא מהסיטואציה, מהסיפור הזה- ברור שהוא נכנס לסיפור אחר, אך איתו הוא כבר היה צריך להתמודד עם כלים אחרים, שחלקם כבר היו לו. השני הוא שהוא חווה את הארוע ואת הפגיעה.

אני, אחרי הטיפול בזיו שהיה יחד עם רופא שאינני זוכר את שמו, טיפולים שכאלה, באופן מוזר הם כמו יצירה, הם מרחב בפני עצמו, אתה לא עסוק בעצמך אלא במה שלפנייך. הבעיה מתחילה אחרי שהטיפול מסתיים. עבורי באותו הרגע הייתה הצפה ורצון עז לנקמה שמעולם לא חשתי את התחושה המוזרה הזו, הרצון להרוג.

הבהלה הגדולה שחשתי מעצם התחושה הזו הפעילה אצלי מנגנון של דיכוי, דכאתי את היצר שרצה לפרוץ.

הבעיה היא שלדכא משהו אינו אומר שהוא נעלם אלא שהוא מופנה פנימה, היצירה נהפכה להיות פנימית אל תוך העצמי ומכאן נוצרו יצירות פנימיות רבות, חלקן באמנות וחלקן בנפש שהתפרצו בסופו של דבר, בפוסט טראומה שלי בשנת 2000.

אחד מהנושאים המעניינים שהיו בשיחה הוא מה קודם למה, מה הם ארועים ומה הם תוצרים. סיפרתי לזיו שאחד מהדברים שקרו לי מעבר לתוצרים האמנותיים, הם תוצרים גופניים. בשנת 94 יצרתי יצירה, פסל מגולף מעץ לה קראתי " תמיכה נפשית", מדובר על רגל תותבת, רגל שמאל, נושא שהיה חלק מהעשייה האמנותית שלי בה עסקתי בתקופה זו  – חוסר האפשרות של האובייקט להיות שלם.

תמיכה נפשית, דן רייזנר, 1994

ידעתי כנראה ברמה כלשהי שהאובייקט הוא אני, אך באופן מאוד חלקי. אחרי שהפוסט טראומה שלי פרצה, וחיפשתי דרכים שונות להתמודד איתה, עברתי סוג של מדיטציה בה אתה עובר על כל חלקי הגוף שלך ומקבל אותם.

ההפתעה הגדולה שלי הייתה כשהגעתי לרגל שמאל להפתעתי המרובה היא לא הייתה שם.

הנושא של נכות התבהר אצלי כדבר מאוד אישי. הנה אין זה רק נושא אמנותי אלא בעל מקורות אישיים והארוע הפוסט טראומטי התרגם לרמת הגוף, דבר שהגיע לשיאו בשנת 2005 כאשר בתאונת, קורקינט (!?) ריסקתי את הרגל באופן מאוד פיזי.

הטראומה יצאה כיצירה בעולם.

סיפרתי את הסיפור הזה לזיו, הוא גם סיפר לי סיפור. הוא אמר- "כשהייתי ילד, מאוד אהבתי לקרוא ספרים, קראתי המון וכשהייתי קורא הייתי שוכב על הצד מכסה עם יד אחת את עין שמאל וקורא…"

אני נזכרתי שכשהייתי ילד, בבית הספר היסודי, ידעתי בתוכי שאני אמן, כלומר שזו דרכי להתבטא בחיים, כשהייתי רב עם חברים הייתי אומר לעצמי, האם הייתי מוכן לוותר על משהו מגופי תמורת החברות?

כנראה שהעיסוק הזה של גוף ויצירה הוליך אותי כבר מגיל צעיר…

מה קודם למה? מה אנחנו יוצרים? האם ייתכן שאנו שותפים ליצירות שמתחוללות בחיינו? גם לאלו שלא היינו רוצים לחשוב על כך שאנו שותפים להם… כנראה שבתוכנו העיסוק אינו בטוב או רע, אלא, באופן שנביא את היצר לידי ביטוי בנו ובעולם.

טוב נעשה אם נגיע לדברים באופן מודע ולא ניתן ליצירה להוליך אותנו אלא אנחנו אותה.

איזה הוא הגיבור המבטא את ייצרו, ביצירה…